<h1>סימן רנ"ח</h1>
<h2>דף קיד.</h2>
גרסינן בבא מציעא בפרק המקבל אשכחיה רבא לאליהו דהוה קאי בבית הקברות, אמר ליה מהו שיסדרו בבעל חוב, אמר ליה גמר מיכה מיכה מערכין כתיב הכא ואם מך הוא מערכך וגבי בעל חוב כתיב וכי ימוך אחיך מה להלן מסדרין דהא כתיב ואם מך הוא מערכך החיהו מערכך אף כאן מסדרין. וסדור בערכין הכי תנינן ליה במסכת ערכין [כ"ג ע"ב], מתני', אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותן נותנין לו מזון שלשים יום וכסות י"ב חדש ומטה ומצע וסנדליו ותפליו, לו אבל לא לאשתו ובניו, ואם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין ואם היה חרש נותנין לו שני מעצדין ושני מגרות, ר' אליעזר אומר אם היה אכר נותנין לו צמדו, חמר נותנין לו חמורו, היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט אין אומרין למכור את המרובה וליקח לו את המועט אלא נותנים לו שני מינין מן המרובה וכל שיש לו מן המועט. המקדיש את נכסיו מעלין לו את תפליו, ואחד המקדיש את נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבען לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן. ושיילינן בגמ' מ"ט נותנין לו מזון שלשים יום, דאמר קרא ואם מך הוא מערכך החיהו מערכך, לו אבל לא לאשתו ובניו משום דכתיב הוא, הוא מערכך ולא אשתו ובניו מערכך. ותו גרסי רבנן מ"ט פליגי עליה דר' אליעזר וכי הני לאו כלי אומנות נינהו, ומשני לאו כלי אומנות נינהו אלא נכסים נינהו. והלכתא כותיהו, ואע"פ שמשתכר בהן וניזון מהן אעפ"כ ימכרו עם שאר המטלטלין בב"ד וינתנו לבעל חובו שאין אלו נקראין אלא נכסים. ועל מה ששנינו היה לו מין אחד מרובה וכו' שאיל בגמ' פשיטא כי היכי דסגי ליה עד השתא ליסגי ליה השתא, ומשני מה הוא דתימא מצי אמר עד האידנא דהוה לי לאושולי הוו מושלי לי השתא דלית לי לאושולי לא משכחנא מאן דמשלי לי קמ"ל.
מכל זה למדנו שדין סדור כך הוא, תחלה כשיתבע המלוה את חובו בב"ד אומרים לו [ללוה] יש לך מעות שתפרע לו, אם ישיב ויאמר אין לי מעות אבל יש לי מטלטלין וכלים הצריכין לתשמישי וסדרו עמי ואפרענו מהם, אומרים לו ב"ד הבא לפנינו כל מה שיש לך, וכשהוא מביאן אין מן הדין שנחיבנו ליתן הכל למלוה והוא ימות ברעב ויעמד ערום מבלי לבוש, אלא הב"ד מסדרין עמו על דרך זה, תחלה נותנין לו מזון שלשים יום וכסות י"ב חדש מכסות הראויה לו, לא שילבש בגדי משי ורקמה, שאם היה לובשן מפשיטין אותן ממנו ומוכרין אותן ולוקחין מדמיהן כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומן המותר פורעין את חובו. כדתניא הרי שהיו נושין בו אלף זוז והיה לבוש איצטילא בת מאה מנה מפשיטין אותו ומלבישין לו איצטילא הראויה לו, ואע"ג דתנא משום ר' ישמעאל [ב"מ קי"ג ע"ב] כל ישראל ראויין לאותה איצטילא שכל ישראל בני מלכים הם, לית הלכתא כותיה. ואח"כ נותנין לו ב' מטות אחת לישב עליה כשיאכל ואחת לישן עליה כדתניא בבריתא ונותן לו מטה ומטה ומצע לעשיר, מטה [ומטה] ומפץ לעני, ומפרש טעמא בפרק המקבל כי היכי דלהוי מסגי ד' אמות אחר אכילה שכן מדרכי הרפואה. וכתב הראב"ד ז"ל דמטה ומצע, מטה בכל צרכיה רוצה לומר, בכר וכסת ושאר הדברים והבגדים הצריכין לו, כדאמרינן בעלמא [שבת כ"ה ע"ב] ומטה מוצעת לתלמידי חכמים, ובמנחות [מ"ד ע"ב] גרסינן הציעה לו שבע מטות, ע"כ. ומסתברא דה"ה דאי לית ליה ללוה מטלטלי ואית ליה ארעא דלא שויא אלא כדי חובו לא יהבינן כולה למלוה אלא מסדרין תחלה עם הלוה כסדר השנוי כאן, שאין לנו לחלוק בענין סדור בין מגבהו קרקע או מטלטלין, שהרי ערכין נגבין מן הקרקעות ומן המטלטלין ובכולן נאמר החייהו מערכך.
ומכל זה אין נותנין כלום לא לאשתו ולא לבניו ואף שהלך הלוה במדינה אחרת, ואף שתפסה האשה מנכסי בעלה שתזון מהם מוציאין מידה ונותנין למלוה. וכן פסק ה"ר משה ז"ל [מלוה פ"א ה"ז]. וטעמא דמילתא דכשם שבערכין מיעט אשתו ובניו אע"פ שקדמה לחוב המעריך בבעל חוב נמי אף שהיא מוקדמת נתמעטו, דהא גמרינן מיכה מיכה מערכין. ויש מן הראשונים שטעו ואמרו שאם קדמה האשה למלוה שתשבע ותטול. והשיב להם הרב אלפסי ז"ל שנשתבשו, שאין לאשה מזונות לעולם לא מקרקעות ולא ממטלטלין עד שיפרע המלוה ואף שהיא קדמה, דהלכה רווחת היא אבל לא לאשתו ובניו, הלכך לא תשבע ותטול. גם כתב הנני מוסיף לכם עוד ביאור שטעם הדבר מפני ששעבודו של מלוה הוא מן התורה, וכדעולא דאמר שעבודא דאוריתא, ומזונות אשה ובניה מדרבנן, וכדאמרינן [כתובות מ"ט ע"ב] באושא התקינו וכו', וכדאמרינן [שם מ"ז ע"ב] נמי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה הילכך אתי שיעבודא דאוריתא ומבטל שעבודא דרבנן. וכל זה הוצרכנו לומר באשה שיושבת תחת בעלה שאע"פ שהיא סמוכה עליו והיא כגופו אעפ"כ אין לה מזונות, אבל נתארמלה המלוה קודם לה אע"פ שהיא מוקדמת, ולא משום דינא נגעו בה אלא מפני תיקון העולם כדתנן [ר"פ הניזקין] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם. ומסתברא דלא מבעיא שלא תיטול האשה מזונות שעתידה לזון מהם אלא אף לותה אותם בשטר אע"פ שקדמה הלואת מזונותיה בשטר להלואתו בשטר של בעל אין הלואת המזונות נגבית כלום מנכסי הבעל עד שיפרע מלוה שלו מפני שכשלות בשטר ואכלה היא נשתעבדה לבעל חוב ומנכסים שלה הוא גובה שאם נתגרשה גובה ממנה, ואם יש לה נכסי מלוג ב"ד מגבין טובת הנאה שבהן לבע"ח ואין לבע"ח על הבעל שום שעבוד בעולם, ולא אמרו שהוא חייב במזונותיה כמו שהיה מתחלה כלו' שלא מחלה אותן והיא תובעת ממנו ופורעת לבעל חוב, א"נ מוציאין ממנו מזונותיה ונותין לו מדר' נתן, אבל שעבוד דמלוה מזונותיה עליה דבעל לא חאיל להיות קודמת, הלכך אע"פ שקדמה שטר הלואת מזונותיה לשטר הלואת הבעל אין הלואת המזונות נגבית כלל, אך אם מלוה של בעל היא מלוה ע"פ והלואתה של מזונותיה ע"פ או בשטר, אי זה מהן שיבא לגבות ראשון גובה ראשון, באו שניהם כאחד חולקין בשוה, דאיהי במזונותיה כב"ח היא שכבר נתחייב בה או מתנאי ב"ד או מן הכתוב בכתובה ומזוניכי.
ומסתברא דהא דאמרן שאין ב"ח גובה כלום מכסות אשתו ובניו ולא מכלים שצבען או שלקחן לשמן דוקא שלקחן לשמן קודם שלוה אבל לקחן לאחר שלוה לא, וכי תימא א"כ מאי אתא לאשמועינן פשיטא, אמינא לך אנא דטובא אתא לאשמועינן דסד"א כיון שלא לבשו אותן ולא זיכה להן כי אם בדיבור בלבד שלקחן לשמן, עדין כנכסיו הוו ונכנסו תחת שיעבוד המלוה קמ"ל דלא. והראיה בזה ההיא דהגוזל קמא [ק"ב ע"ב] דאמר [רבי אבא] כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להן כסות שלקח לאשתו ובניו מעיקרא. וכפי דעתנו זה פסק הרב ר' משה בר נחמן ז"ל, וזה אשר השיב לי [תשובה סימן ט"ו], יפה כתבת כן לפי ענין הסוגיא שבפרק הגוזל [ב"ק ק"ב ע"ב] מאי דסלקא דעתא מעיקרא שליחותא דידה קא עביד אשה זו מידו של מוכר היא זוכה ולא היה זכות לבעל בכסות וסנדלין הללו מעולם, ולמאי דמוקי ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא הבעל זוכה בהן מיד המוכר והוא הקנה אותם לאשתו ובניו, וכיון דהלכה כר' יוחנן דלא אמרינן מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטיו לבעל המעות, וסוגיא דשמעתא דר' אבא לתרוצה לר' יוחנן אתמר, שמעינן מינה דבעל זוכה מיד מוכר והן זוכין מידו, הילכך אם לקחן אחר הלואה וכתב לו דאקנה וגם מטלטלי אגב מקרקעי גובה אותן בחובו, ואם פחת אחת מן המדות הללו אינו גובה מהן, ע"כ. והרב ר' יהודה ברצלוני ז"ל כתב שאם קנה האב לבניו ספרים הרי הן בכלל מה ששנינו אין לו בכסות אשתו ובניו ולא במה שלקחן לשמן. ומסתברא דכסות דתנן תנן ספרים דלא תנן לא תנן. והא דאמרן שאין ב"ח גובה מכסות אשתו ובניו דוקא בכלים שהאשה לובשת אותן בימות החול, אבל בגדים שלובשת בימי שבתות וימים טובים גובה מהן ב"ח את חובו. והא מילתא ילפינן לה מההיא דגרסינן בבא קמא פרק ראשון [י"א ע"ב] האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהן ועל בנותיהן אין שמין, וגרסינן עלה בירושלמי [קידושין פ"א ה"ד] לא אמרו אלא בגדים של חול אבל בגדים של שבת שמין, ומההיא ילפינן ב"ח. ואין צריך לומר אם היה לאשה תכשיטי כסף וזהב שמוכרין אותן ופורעין החוב למלוה מהן, שאין אלו עושה אותן לתכשיטין בלבד אלא עושה אותן לאחריות הזמן מפני שאינו בלה וכלה, והילכך נדון אותם כשאר נכסיו ומגבין אותן לבעל חובו. וכן בזה דעת ה"ר משה [מלוה פ"א ה"ה] ושאר המורים ז"ל. ויש מן המורים שפסקו שאם היתה האשה מבני טובים וממשפחה מיוחסת שיש לה לעכב מלהגבותן למלוה אפילו מה שלובשת בשבתות וימים טובים, וכן בענין תכשיטיה אפילו הן מכסף וזהב, לפי שאין אשה אלא לתכשיטיה, ושנינו עולה עמו ואינה יורדת עמו, וכן מצינו בתשובת הרב אלפסי ז"ל
